התוכנית “דייט בחשכה”, מוכיחה לכולנו – שכימיה בין שני אנשים זה דבר מורכב, וכאשר מנטרלים את חוש הראייה דווקא אותם אנשים שהטבע חנן אותם ביופי טבעי, עשויים למצוא את עצמם שלא במגרש הביתי שלהם. הם תמיד הסתמכו על מראם, וכעת במצב של חושך מוחלט, הדגש הוא על יכולת תמרון בשיחה, רגישות וחוש הומור. אמנם זה מעט פשטני, שכן לא כל האנשים היפים הם מחוסרי אופי או רגישות. וכמובן שיתכן שההפקה בחרה סטראוטיפים בכוונה – אך זה בהחלט ממחיש באופן יעיל שיש להסתכל בתוך הקנקן ולא רק על חיצוניותו.
לעומת זאת, דווקא אלו שהקנקן שלהם אינו מהיפים והמושלמים- סוף סוף יכולים להוציא את אישיותם המקסימה (ברוב המקרים), הלבבית והחמה – דווקא כאשר עניין המראה אינו משחק תפקיד. דווקא אלו, שתמיד נשפטים במהרה מדי, על משקל עודף או פגמים אחרים- מקבלים כאן הזדמנות להוכיח את שנינותם, מקוריותם, תחומי העניין ויכולות ההבעה שלהם.
“דייט בחשכה” כתוכנית ריאליטי, אמורה להקצין דמויות ולהשתמש בגיחוך שלהם על מנת להבהיר נקודה כל שהיא. והם אכן שמים לנו את זה כמראה מול הפנים, ששוב מוכיחה כי זוגיות לא מוצאים מרשימת מכולת. רשימות אלו, הן שמכתיבות לנו על מה לשים את הדגש, על מה להסתכל ובעיקר על מה לפסול- ובכך גורמות לנו להפסיד את האדם אליו יכולנו להתחבר.
עניין המראה הנכון, או העדרו כמובן מוכתב כסדר יום על ידי חברות אופנה, מפרסמים וידוענים. לא בכדי נוצר לנו “חוק הפוטושופ”- המזהיר מפרסמים מרזון יתר של דוגמנים. החברה המערבית אכן הלכה רחוק מדי עם נושא המראה, אך יש תחושה שכעת יש חזרה לשפיות, להבנה שמכלול שלם של אדם לא מגיע מאספקט אחד בודד וכי התאמה בין שני אנשים יכולה לבוא מכיוונים רבים – חוויות ילדות דומות, אישיות דומה, עניין, פרספקטיבת חיים.
דווקא מתוכנית ששמה דגש על חושך, יכול להיפתח אור גדול בדמות של הבנה שיתכן שאנו שיפוטיים מדי עם הצד השני וכנראה שגם עם עצמנו ושחשוב לא פחות מטיפוח החן והיופי לאפשר צמיחה של אופי, של תחביבים ותחומי עניין, של דעות מוצקות ושל אמפטיה ורגישות. אחרי הכל – אהבה היא עיוורת – אבל קודם היא צריכה לבוא.
